עלילות החוג

היום בחוג היה אחד מרגעי המו"ד הכי קסומים והכי נפלאים אי פעם. זהו, עשיתי לכם priming, עכשיו לסיפור. תחילת הסשן התארכה, בגלל שהילדים חזרו לדיון הקשת השדית והסייר המפוקפק; משבוע לשבוע, הדיון רק נהיה מתוחכם ועמוק יותר (עד כמה שהם מסוגלים לו) אבל בכל זאת הגבלתי אותו באורך, כדי שנמשיך בהרפתקה. הסייר הסכים לא להשתמש בקשת, בתנאי שגם הפייטן ידגים שלתמוך בקבוצה יותר חשוב מלגרום נזק. נכון, יש בי מנחה מרושע שהיה רוצה לגרום לפייטן להרוג את החברים שלו - אבל יש שאמרו שהילדים אולי לא מוכנים לשברון הלב המתלווה לכך. אז אני בסדר עם happy ending. בהתאם להמלצות הפורום, הילדים יצאו להרפתקה להשיג שיריון עבור הפייטן. הנאפס שמוביל אותם להרפתקה (וגם ישאב לפייטן את הכוחות) הוא Wrathion מהמשחק World of Warcraft. מתישהו אני אכתוב פוסט על בליזארד ופילוסופיית יצירת הקווסטים שלהם - הם חברת משחקים מבריקה, ויש המון מה ללמוד מהם על יצירת עולמות פנטזיה וסוג העלילות והמשימות שיכולות לרוץ בעולמות כאלו. Wrathion לקח אותם לעץ גדול שבו גרה דריאדה, ושלח אותם לגנוב את השיריון של הזמר הנודד ממנה. "הדריאדה רעה?...

אז גיבורינו האמיצים שמים סכנה אחת מאחוריהם, רק כדי לעבור דרך כור המצרף, ואולי לצאת אנשים אחרים לגמרי בצד השני... קוראינו הנאמנים בבוודאי זוכרים שכבר בשתי הפגישות הקודמות, החלה הקבוצה להתמודד עם הנסיונות של השדים להשחית את הפייטן שלהם דרך מתקפת חיזוקים חיוביים והבטחות לצ'ופרים בעתיד; הסשן הזה התקדם באותו הכיוון, כאשר הילדים פגשו סוף סוף את השד הנורא "שמש", השומר על הקריסטל הרביעי המחזיק בתוכו את רוח הנזיר האחרונה שהם צריכים לשחרר. הקרב היה קשה במיוחד; כ"כ קשה, למעשה, שנדרשתי לנחם את השחקנית של הדרואידית ולהזכיר לה שזה רק משחק כאשר בנקודה קשה במיוחד השד הוריד את הכוהנת ועיוור את הלוחם והנזיר, והפייטן פשוט הסתובב ב-180 מעלות והתחיל לברוח. אני לא יודע מה גרם לו לעצור ולהחליט להסתובב ולרפא אותם; חלק מזה היה בוודאי שמסגרתי את זה בתור נטישה מוחלטת כך שאם הם מנצחים הם עולים דרגה והוא לא (כי הוא אפקטיבית לא בקבוצה כאשר הם מנצחים) וחלק מזה, ובכן, היה לחץ חברתי. אבל הוא נשאר בקרב, השד הובס, והפייטן היה מרוצה במיוחד כי עכשיו זה אומר שחוזרים סוף סוף לעיר להשיג לו חיה קסומה ושיר...

נקודת שיא, או סוף מקומי, בקורות השחתת הפייטן - כן או לא. כזכור, בסשן הקודם הפייטן זימן שד, שידל אותו לעזור בקרב, והשד עשה זאת תמורת חרב ואז מיד פספס. בסשן הזה, החבורה המשיכה למעמקי המערה כדי להתעמת עם השדים שלכדו את רוחות הנזירים אחרי מנוחה במנזר (בהערת אגב, הקבוצה הזו כן חזרה למנזר לנוח ולישון לפני ההעמקה במבוך, וזה עניין אותי לעומת הקבוצה שאני שיחקתי בה ב"נסיכי סוף העולם", שהמנחה אמר שתוכננה להכיל מנוחות בכפר אבל אנחנו המשכנו במבוכים בלי לחזור לנוח אף פעם; אבל לא כאן ההזדמנות להעמיק בזה) והשאלה שעניינה אותי הייתה: מה יקרה בקרב הבא? האם אצליח לגרום לפייטן להקריב מספיק כדי שהשד יפגע ולא יתקיף ? במהלך ההסתובבות במערה, גילמתי קצת את הנץ הכסוף, רוח הקונג-פו שהנזיר קיבל בסשן שעבר והובילה לזימון השד מלכתחילה. זה היה מעניין, כי התגובה של הדרואידית והלוחם לרוב הייתה extremely positive. זה הדגיש לי שוב כמה משחק תפקידים הוא טבעי לפני שאנחנו מתחילים לספר לעצמנו ולאחרים שזה משהו שצריך "ללמוד" - כמה מילים פשוטות על כך שמדובר בציפור צעירה וכסופה, תיאור קצר של שמיניות באוויר,...

בהמשך להודעה לפני שבועיים, חבורת הילדים בחוג מעמיקה לתוך מערות הבדולח. בתחילת הסשן החלטתי לתת לנזיר הקונג-פו רוח מלווה חמודה כזו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. רציתי לראות אם אני יכול להוציא ממנו קצת יותר דברים בגלל המודעות הגבוהה שלו למה שקורה מסביב, וה-anxiety הגדולה שהוא מפגין מן האפשרות שהולכים לתקוף אותם בכל רגע נתון. בכל מקרה, מיד אחרי שהוא קיבל את הרוח הזו, הפייטן כמובן רצה גם. אז בהמשך לתמה ציינתי שהוא לא יכול לקבל רוח של קונג-פו, כי הוא לא נזיר קונג-פו, אבל הוא יכול להשתמש באותיות שד מתפוצצות שהוא אסף מהרצפה קצת קודם כדי לזמן שד. אז הוא עשה את זה. הדרואידית מתבוננת באימה בשד שעולה מן הרצפה, ומתחילה שיחה מנומסת בין הפייטן לבין השד. הפייטן רוצה מהשד מה שהנזיר קיבל מרוח הקונג-פו החדשה שלו: חברות, ידידות, וכו'. אבל השד הוא שד; כאשר הפייטן מציע לשד לבוא לגור אצלו בבית, השד שואל למה, בנימה אדישה משהו, וכאשר הפייטן מבטיח לו אוכל, השד שואל אם הוא יתן לו לאכול את אנשי הכפר... בהמשך, יש קרב; הפייטן מבקש מהשד שיעזור להם בקרב, והשד מבקש משהו בתמורה. להפתעתי הוא הסכים לתרום אחד מכלי הנשק...