אחד מרגעי המוד הכי קסומים והכי נפלאים אי פעם
תחילת הסשן התארכה, בגלל שהילדים חזרו לדיון הקשת השדית והסייר המפוקפק; משבוע לשבוע, הדיון רק נהיה מתוחכם ועמוק יותר (עד כמה שהם מסוגלים לו) אבל בכל זאת הגבלתי אותו באורך, כדי שנמשיך בהרפתקה. הסייר הסכים לא להשתמש בקשת, בתנאי שגם הפייטן ידגים שלתמוך בקבוצה יותר חשוב מלגרום נזק. נכון, יש בי מנחה מרושע שהיה רוצה לגרום לפייטן להרוג את החברים שלו - אבל יש שאמרו שהילדים אולי לא מוכנים לשברון הלב המתלווה לכך. אז אני בסדר עם happy ending.
בהתאם להמלצות הפורום, הילדים יצאו להרפתקה להשיג שיריון עבור הפייטן. הנאפס שמוביל אותם להרפתקה (וגם ישאב לפייטן את הכוחות) הוא Wrathion מהמשחק World of Warcraft. מתישהו אני אכתוב פוסט על בליזארד ופילוסופיית יצירת הקווסטים שלהם - הם חברת משחקים מבריקה, ויש המון מה ללמוד מהם על יצירת עולמות פנטזיה וסוג העלילות והמשימות שיכולות לרוץ בעולמות כאלו. Wrathion לקח אותם לעץ גדול שבו גרה דריאדה, ושלח אותם לגנוב את השיריון של הזמר הנודד ממנה.
"הדריאדה רעה?" שאל הלוחם
"מה זה אומר, רעה?" שאלתי, בתור הנאפס
"היא תוקפת אנשים טובים?"
משכתי בכתפיי, "לא ממש"
"אז למה אנחנו הולכים לשם?"
"כי שם השיריון." עניתי.
רגע של שקט.
הדרואידית שאלה, "אבל, רגע, אם נכנס לעץ שלה, היא תתקוף אותנו?"
עניתי, "אני די בטוח שאם תכנסו לעץ שלה ותנסו לקחת את השיריון היא תתקוף אתכם."
"אז בסדר", וכך סגרנו את התהייה המוסרית.
אז רכבו השבעה ליער, הנאפס נשאר לשמור על הסוסים (הוא הבהיר להם שהוא לא מתכוון להצטרף אליהם להרפתקה) והילדים נכנסו לעץ. הם פתחו את הדלת הקבועה בגזע העץ, ונגלה לעיניהם חדר גדול בתוך הגזע החלול, ובחדר מולם שלוש דלתות - ימנית, אמצעית, שמאלית.
במבט לאחור על הרגע הזה, אני מבין שעד כה היו מעט מאוד "מבוכים" במובן הקלאסי, ורוב ההיתקלויות, בגלל שזה חוג של שעה וחצי ואני משתדל שהוא יזרום ולנוע קדימה, הן די self contained. מתישהו לפני הרבה מאוד סשנים הם נכנסו למבוך, מערות מלך הדובלינים, וזה נגרר על שלושה סשנים ובסשן השלישי הם כבר היו משועממים עד מוות וכל הזמן הייתי צריך להזכיר להם למה הם במבוך. כל המבנה הזה של מסדרונות וחדרים וקרבות בחלק מהמסדרונות או חלק מהחדרים - פשוט לא עניין אותם. אז מאז הפילוסופיה שלי הייתה די ישירה - הם הולכים, הם רצים, הם עושים דברים, יש קרב, אבל אין ממש מפה משובצת שצריך לחקור.
אז הם רואים את שלושת הדלתות ואחד מהם שואל "אוקי, איזו מהן פותחים?"
"רגע" אומר הלוחם "Wrathion אמר שהשיריון למעלה, ויש מדרגות. איפה המדרגות?"
"אין מדרגות בחדר." אמרתי, "אתה רואה שלוש דלתות."
"אז איפה המדרגות?"
"בטח מאחורי אחת הדלתות" אמר הנזיר, "ובטח" הוא אמר, כי הוא תמיד מדבר על זה, "מאחורי אחת הדלתות יהיו מפלצות שינסו להרוג אותנו."
"כן," הוסיפה הדרואידית, "ובטוח קודם יהיו המפלצות ורק אז המדרגות, כי איתי תמיד שם קודם את הדברים הקשים"
דיוני מטא-גיים הם די שגורים אצלם, אבל עד כה הם היו בעיקר בקטע של לנסות לנחש מה העלילה הבאה, ולציין שכל רגע הולכים לתקוף אותם, כי הם רגילים שקרבות הם חלק בלתי נפרד מהסשן. אבל זה היה דיון מטא-גיים שהלך והשתדרג מול העיניים שלי; הם היו חייבים למצוא את הדלת שמאחוריה יש את המדרגות; אבל ההיגיון המשחקי שלהם אמר להם שלא משנה איזו דלת הם יבחרו, יהיו מאחוריה מפלצות, כי קודם אמור להיות קרב. אז באיזו דלת לבחור?
ואז, היה הרגע. הרגע
"איתי" אמר הפייטן
"מה?"
"אתה צריך להחליט מה יש מאחורי שלושת הדלתות."
"מה?" שאלתי, לא בטוח שהבנתי
"תחליט קודם אתה, מה יש מאחורי כל אחת משלושת הדלתות, ואז אנחנו נבחר. ואז אסור לך לשנות."
ופרצתי בצחוק. זה היה פתרון כל כך נפלא, כל כך ישיר, ובאותו זמן עוטף בתוכו את האבסורד הכל כך מענג הנמצא בלב ליבם של משחקי תפקידים, שהתמוגגתי מאושר. הילדים היו בטוחים שאני צוחק עליהם.
בין דמעות הצחוק וה-glee הנהנתי "אין בעיה, בוודאי." ולרגע תהיתי אם אחרי שהם בוחרים דלת, אני צריך לשאול אותם אם הם רוצים להחליף אותה, ולהפוך את החדר לבעיית מונטיהול, אבל רק לרגע.
אז הם בחרו דלת; והיה מאחוריה מזווה, כי זה מה ששמתי מאחוריה בתכנון הקומה הזו כאשר כתבתי את המבוך הזה ב-2007, ואז הם פתחו את הדלת הבאה, ומצאו בה חדר שינה ריק עם שידה ממולכדת שאותה הם בכלל לא ניסו לפתוח, ואז הם פתחו את הדלת השלישית; ומאחוריה היו המדרגות. ובחדר המדרגות היה פסל עץ, כי כאשר תכננתי את המבוך איפשהו שם בתחילת שנות ה-20 לחיי, כתבתי ששומר על המדרגות גולם עץ.
"זה פסל קסום שיתקוף אותנו." אמרה הדרואידית
"מה?" שאלתי, נרעש ונרגש
"כן; תמיד אצלך כשיש מדרגות אז יש פסל קסום ששומר עליהן. אפילו כאן בבית; לא שמת לב, כל פעם שאתה עולה במדרגות אתה לא אומר שלום לפסל הקסום ששומר עליהן?"
לא. כי אני עולה במעלית.
ותהיתי, איזה מנחה צפוי נהייתי, שעוד לפני עשור, כאשר כתבתי מבוכים, תמיד שמתי פסל קסום לשמור על המדרגות...
Comments
Post a Comment