הקרב נגד שמש והסייר המקולל

אז גיבורינו האמיצים שמים סכנה אחת מאחוריהם, רק כדי לעבור דרך כור המצרף, ואולי לצאת אנשים אחרים לגמרי בצד השני...

קוראינו הנאמנים בבוודאי זוכרים שכבר בשתי הפגישות הקודמות, החלה הקבוצה להתמודד עם הנסיונות של השדים להשחית את הפייטן שלהם דרך מתקפת חיזוקים חיוביים והבטחות לצ'ופרים בעתיד; הסשן הזה התקדם באותו הכיוון, כאשר הילדים פגשו סוף סוף את השד הנורא "שמש", השומר על הקריסטל הרביעי המחזיק בתוכו את רוח הנזיר האחרונה שהם צריכים לשחרר. הקרב היה קשה במיוחד; כ"כ קשה, למעשה, שנדרשתי לנחם את השחקנית של הדרואידית ולהזכיר לה שזה רק משחק כאשר בנקודה קשה במיוחד השד הוריד את הכוהנת ועיוור את הלוחם והנזיר, והפייטן פשוט הסתובב ב-180 מעלות והתחיל לברוח. אני לא יודע מה גרם לו לעצור ולהחליט להסתובב ולרפא אותם; חלק מזה היה בוודאי שמסגרתי את זה בתור נטישה מוחלטת כך שאם הם מנצחים הם עולים דרגה והוא לא (כי הוא אפקטיבית לא בקבוצה כאשר הם מנצחים) וחלק מזה, ובכן, היה לחץ חברתי. אבל הוא נשאר בקרב, השד הובס, והפייטן היה מרוצה במיוחד כי עכשיו זה אומר שחוזרים סוף סוף לעיר להשיג לו חיה קסומה ושיריון.

אחרי הבסת השד, הסייר המפוקפק שמתלווה אליהם לקח את הקשת של השד, מכיוון שבמהלך הקרב הוא שבר את הקשת שלו בתסכול מכך שגם כאשר הוא פוגע בשד, הוא גורם לו חצי נזק כי הוא עמיד לנזק לא קסום. זה משהו שמתסכל את הפייטן כבר כמה קרבות, וזו הפעם החלטתי להדגיש את זה כדי לתת לו סיבה טובה לקחת קשת השייכת לשדים. הסייר, כתוצאה מרעיון שעלה בפורום הזה, אינו סייר בוגדני כי אם סייר מקולל; ובסשן הזה סוף סוף יצא המרצע מן השק. כאשר תיארתי את הסייר לוקח בסיפוק את הקשת, תיארתי גם את פרצופה הלא מרוצה של הכוהנת, משום שזה החבר השני בקבוצה (אחרי הפייטן) שלוקח משהו של שדים. הקבוצה מיד קלטה את הרמז, והתחילה שיחה קצרה על הנושא, הסייר נשאל למה הוא לוקח קשת, הוא הסביר שהוא צריך נשק קסום, ואז הכוהנת התלוננה על כך שזוהי קשת מרושעת, ושהוא לא צריך לקחת אותה, הייתה שיחה האם כדאי או לא כדאי, ואז הכוהנת אמרה שאולי הוא לא צריך להסתובב איתם בכלל - בנקודה הזו, השחקן של הפייטן קפץ וזעק "אולי את לא צריכה להסתובב איתנו! מה נראה לך, שאין לנו לב, אין לנו רגשות?" בעודו, ואני רציני לגמרי כאן, מושך את חולצתו כמעט לגמרי הצידה, חושף את החזה שמתחתיו, אני מניח, פועם לב חם עם רגשות. רולפליי משובח מהדרגה הראשונה. "ומי איתי? מה עם הרגשות שלי?" שאלה הכוהנת, "לך אין רגשות! את סתם דמות!"

ובכן, קשה להתווכח עם זה. לשמחתי, השיחה לא נשארה ברמת המטא, משום ששאר הילדים החליטו להרגיע את הנושא, וכמובן שאף אחד לא הולך לעזוב את החבורה, אבל אז, תהה השחקן של הנזיר מדוע, בעצם, הסייר מתלווה אליהם ומאין הוא מגיע, ואני ציינתי שהם אף פעם לא שאלו אותו. הם פגשו אותו בכפר נטוש, הציעו לו להצטרף אליהם, והוא אמר כן. אז הם שאלו אותו. אז הוא סיפר להם: הוא מגיע מעיר אחרת (דב"ש מעיירה אחרת!), ובצעירותו הוא פגש את אדון השדים; משום שהיה מתוסכל עד מאוד מכך שהוא מפספס כקשת, הוא החליט לבקש משאלה - תמיד לפגוע. אדון השדים קילל אותו כך שהוא תמיד פוגע, אולם אם הוא מפספס את מטרתו, הוא פוגע במישהו אחר. זו הסיבה שהוא פוגע בהם בגב כל הזמן. אחד הדברים שאני שמח עליו מכך שאני מריץ לילדים הוא שהשחקנים המבוגרים שלי אף פעם לא היו מרשים לי להתחמק עם חורים בעלילה - כמו, "למה לא אמרת על זה משהו במשך החודשים האחרונים שבהם אנחנו מתעסקים באדון השדים?" או "למה אבל לפעמים אתה עדיין מפספס?" וכן הלאה. הם קיבלו את הסיפור שלו, ותהו מה הם יכולים לעשות לגבי זה; עניתי שלהרוג את אדון השדים לא ישבור את זה, וגם פנייה לדף הדמות לא תעזור (הדרואידית החלה לדפדף בדפים שלה ושאלה אם יש שם משהו שיסייע) - אז הלוחם הוציא נשמה של שד מנטיקורה התקועה לו בחרב ושאל אותה אם יש משהו שיכול להסיר את הקללה של אדון השדים; "משאלות של שדים תמיד תלויות בחולשות שלכם, בני האדם; אם לא היו לכם חולשות, לא היינו יכולים לקלל אתכם. הסייר צריך לגבור על החולשות שלו." ירקה המנטיקורה בהתרסה לעבר הגיבורים, לפני שחזרה לחרב.

מה החולשה? כרגיל, הדרואידית עלתה ראשונה על כך שהבעיה היא שהסייר מתעקש תמיד לפגוע; הסייר אישר את התיאוריה, וציין שלעשות נזק זה הכי חשוב. עובדה - הם עצמם תמיד מתווכחים על מי עושה יותר נזק. החל דיון, באמת מרתק, שבם הם מנסים לשכנע אותו שלגרום נזק זה לא הכי חשוב כאשר אני, כמובן, מנסה להקשות מעט ולהפגיש אותם עם הדברים שחשובים להם: למשל, כאשר הדרואידית הזכירה כמה הוא חשוב בחבורה משום שהציל את חייה של הנוכלת בגלגול 20 ממוזל, עניתי "אבל זה שוב רק בגלל שעשיתי נזק!", אחר כך ניסו את הקו של "כל אחד הכי חזק במשהו", שכמובן מחזיר אותו לכך שהכי חשוב לעשות נזק; וכאשר אתגרתי את הלוחם עם הרצון שלו לקבל אבן קסומה גם הוא ענה בסגנון "אוקי, אז נמהרתי, הייתי צריך לחשוב יותר, זו הייתה טעות" - וכו'. החבורה, ברובה, הציגה עמדה די עקבית, והסייר הלך והשתכנע עד שהגיע לפייטן - "רגע, ומה עם זה שאתה מתעקש לקבל שיריון יותר טוב, רק כי להם יש?"

אז הם לא הצליחו לשכנע אותו ב-100%, כי התירוצים של הפייטן למה מגיע לו שיריון חזק כמו של כולם, אף שלא תוקפים אותו כמעט, היו צולעים במיוחד, אבל, הרגשתי שהם תקפו את הבעיה היטב, ובאופן שראוי לה: זה היה תרגיל מאוד מעניין לראות אם שחקני מו"ד צעירים יכולים לחשוב למה יש דברים יותר חשובים מלעשות הכי הרבה נזק...

עם ההרפתקה של רוחות הנזירים מאחוריהם, הם ניגשו להרפתקה הבאה: שיריון הנגן הנודד. כאן, לאור הרעיונות שלכם על לחשים, אני אנסה להתמיר את הפייטן לפייטן שאין לו לחשים או כוחות של פייטן, אלא משהו אחר, ואולי בתקווה הוא ישתמש בכוחות שלו יותר. את הנאפס שהולך להיות "אשם" בלקיחת הלחשים שלו, הם כבר פגשו, ובסשן הבא, הם יצאו למבוך הראשון מתוך הארבעה.

נעדכן.