איך מתגברים על פיתויים

נקודת שיא, או סוף מקומי, בקורות השחתת הפייטן - כן או לא.

כזכור, בסשן הקודם הפייטן זימן שד, שידל אותו לעזור בקרב, והשד עשה זאת תמורת חרב ואז מיד פספס. בסשן הזה, החבורה המשיכה למעמקי המערה כדי להתעמת עם השדים שלכדו את רוחות הנזירים אחרי מנוחה במנזר (בהערת אגב, הקבוצה הזו כן חזרה למנזר לנוח ולישון לפני ההעמקה במבוך, וזה עניין אותי לעומת הקבוצה שאני שיחקתי בה ב"נסיכי סוף העולם", שהמנחה אמר שתוכננה להכיל מנוחות בכפר אבל אנחנו המשכנו במבוכים בלי לחזור לנוח אף פעם; אבל לא כאן ההזדמנות להעמיק בזה) והשאלה שעניינה אותי הייתה: מה יקרה בקרב הבא? האם אצליח לגרום לפייטן להקריב מספיק כדי שהשד יפגע ולא יתקיף?

במהלך ההסתובבות במערה, גילמתי קצת את הנץ הכסוף, רוח הקונג-פו שהנזיר קיבל בסשן שעבר והובילה לזימון השד מלכתחילה. זה היה מעניין, כי התגובה של הדרואידית והלוחם לרוב הייתה extremely positive. זה הדגיש לי שוב כמה משחק תפקידים הוא טבעי לפני שאנחנו מתחילים לספר לעצמנו ולאחרים שזה משהו שצריך "ללמוד" - כמה מילים פשוטות על כך שמדובר בציפור צעירה וכסופה, תיאור קצר של שמיניות באוויר, וזהו - הילדים מאוהבים. תגובה רגשית - check. עוד לא הצלחתי לייצר דיאלוג עם השחקן של הנזיר (הוא לא נורא חזק בלהקשיב) אבל זו המטרה ונמשיך לעבוד על זה.

ההתלהבות סביב הציפור גרמה לפייטן לשאול אם השד יושב לו על הכתף, עניתי שלא, הוא פשוט הולך לידם, וכאשר הוא ניסה ליצור עם השד קשר דומה לקשר עם הציפור הגבתי באדישות. קיבלתי החלטה מכוונת להפוך את השד לקצת פחות "מוצלח" בהשחתה ופיתוי מאשר שדים שגילמתי בעבר מול שחקנים מבוגרים יותר, כי חשבתי שזה יתן לילדים סיכוי הוגן יותר להתמודד איתו. לכן, למשל, הייתי מאוד ברור וישיר עם השחקנית של הדרואידית בסשן שעבר - כאשר היא אמרה שאני צריך להפסיק לנסות להשחית את הפייטן, אמרתי לה באופן ישיר שזה משהו שקורה. זה לא התרגם אצלה למשהו שהיא אמרה לאחרים; במקום, זה נתן לה הקשר ברור יותר של מה שקורה מולה במשחק.

האדישות של השד הדגישה אצל הפייטן את הצורך בחבר; הוא הזכיר דמות ששיחק ילד, חבר שלו, שעזב את הקבוצה אחרי מפגש אחד, ושאל מה היא עושה; והזכיר את החיה הקסומה שהבטיחו לו שיקנו. באופן מעניין, הוא נתן לשחקנים אחרים תמונה מאוד ברורה של מה שהוא רוצה, וזה יצר משא ומתן שנמשך לאורך רוב הסשן.

כאשר הקרב התחיל, הפייטן ביקש מהשד להילחם, והשד ביקש שוב פעם נשק; הפייטן התרעם שהוא צריך לשלם על כל קרב, אבל הסכים, אבל זה גרם לדרואידית להדגיש שוב עד כמה השד חמדן. זה נתן גוון לשיחה בהתחלה, של הפייטן מול הדרואידית, אבל כבר שם התחילו להופיע הסדקים בין השד והפייטן. באופן מכוון, בחרתי שלא לגרום לשד "להבין" איך הוא יכול לענות לדאגות של הדרואידית ולהאכיל את הפייטן בטענות נגד, אלא להציג תמונה מאוד ברורה: אתה משלם לי, אני נותן לך מה שאתה רוצה; אנחנו לא "חברים". הקרב (שבכנות חשבתי שיהיה קשה יותר, ויעודד את הפייטן לשלם לשד, אבל הקוביות עבדו לטובתם, והשדים נפלו אחד אחד) התקדם, והגיע לשיא אחרי שהפייטן שילם לשד כדי להשתתף בקרב, ואחר כך שילם לו שוב כדי לשחרר אותו משרשראות קסומות שתפסו אותו.

בנקודה הזו, אני לא יודע איך בדיוק, אבל הטון של הלוחם והדרואידית, שהתנגדו לשד, השתנה. בשני הסשנים הקודמים, הם הציבו משוואה כזו: אנרגיות של שדים זה רע, אסור לפייטן להשתמש בהן; שדים הם רעים, אסור לו לזמן אותם. הוויכוח היה סביב זה, והשאלה של הפייטן הייתה: איך אתם יודעים? הם התקשו לענות עליה. המשוואה הזו לא עזרה להם לפתור את הבעיה, והפייטן רק העמיק עוד ועוד להשתמש באנרגיות של שדים, עושה להם "דווקא" מול האיסורים שלהם.

בסשן הזה, בלי הכוונה ממני, אולי בגלל הצורה שבה הדיאלוג עבד בתחילת הסשן, הילדים הבינו את החולשה שהובילה את הפייטן להיות רגיש לשד. הם הבינו שהוא מרגיש "גרוע" יותר מהם; לאורך הקרב, כל פעם שהוא עשה משהו מוצלח, הם ציינו את זה ונתנו לו חיזוק חיובי. בנקודה מסוימת, השחקן של הנזיר הניח עליו את היד ואמר לו משהו בסגנון "עשית עבודה ממש טובה!" ללא שום תמריץ מוקדם. גל התחושות הטובות מצידם המשיך, ויחד עם ההבטחה שהם יקנו לו חיה קסומה שתשב לו על הכתף, הוא הסכים לוותר על השד, והשד נעלם. (ז"א הטיל היעלמות מעין, ולא חזר חזרה למישהו שלו, כדי שהוא יוכל לתקוף אותם מאחור בנקמנות; כי הוא שד וזה לא "רחוב סומסום")

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי קבוצה מספקת תמיכה רגשית לאחד מחבריה כדי שלא ייכנע לפיתויים. בקבוצות אחרות שלי, של שחקנים מבוגרים יותר, פיתויים עבדו כי המשוואה הייתה חזקה מדי עבור השחקנים שקיבלו את הפיתוי: הם באמת רצו את הדבר שהצד האפל הציע להם, ולכן הם הסכימו לפיתוי. במקרים שבהם זה לא עבד, זה היה בגלל שהשחקן הכיר אותי וזיהה היטב את הפיתוי המוצג בפניו. הוא ידע שהוא ישלם על כך בטווח הארוך (כי הרצתי ביקום קרמטי) ולכן למרות שקשה לו, הוא צריך להגיד לא. זה היה תהליך לימודי שברובו היה רציונאלי; לא רגשי. החולשות הרגשיות עדיין היו שם; השחקנים פשוט למדו להתגבר עליהן. זה גם מה שהשחקנים האחרים ציפו מהם שיקרה; שהם ילמדו להתגבר על הרגשות שלהם.

זה לא מה שקרה כאן; וזה היה מעניין מאוד.

שבוע הבא, הקרב נגד שמש, שד רב עוצמה שאני צופה שיש סיכוי סביר שיוביל ל-TPK, מה שיביא לנו אתגרים רגשיים חדשים לגמרי! ובגידות, וקשת קסומה מקוללת עבור הסייר.