לא מנחה אלא משה"ם
להנחות לחוג של ילדים בכיתה ד' מעניין מכל מיני בחינות, ובטח שיש הרבה מה להגיד ומה ללמוד בנוגע לדינמיקה של מבוגר מול ילדים, או לצפות בדינמיקה של הילדים בינם ובין עצמם; אבל נקודה שעלתה בצורה מאוד עוצמתית בחוג אתמול היא: נדמה לי שאני לא מנחה, אלא כמעט רק משה"ם... זו פעם ראשונה עבורי, אני מניח מאז שהפסקתי לשה"ם מוד"מ בחטיבת הביניים והתחלתי להנחות מרוצללים, משחק שכל כך ממוקד בעלילות ספציפיות שלרוץ בלי מושכות כמו שעושים במוד"מ פשוט היה בלתי אפשרי. יש בזה משהו מאוד משחרר, שמאוד מקל עליי; אני לא צריך להתמקד כל כך בחוויה הספציפית שאני מנסה ליצור, בסיפור הספציפי שאני רוצה לספר, בקשת העלילתית הספציפית שאני רוצה לבנות - ומנגד, זה מעניין לראות את הדברים שהם emergent properties של הדרך שבה אני חושב על פנטזיה הרפתקנית, על עולמות עם קסם, על יקום שחי לפי המכניקה של מו"ד. למשל, לכל בעיה יש פתרון קסום; למה? כי ככה, כי ככה קסם במו"ד נראה. אחד הילדים, למשל, פיתח כמעט רתיעה פבלובית מאנשים ויצורים חמושים; אם הם חמושים, הולך להיות קרב, הם הולכים לתקוף אותו. איך זה קרה? עובד...