לא מנחה אלא משה"ם

להנחות לחוג של ילדים בכיתה ד' מעניין מכל מיני בחינות, ובטח שיש הרבה מה להגיד ומה ללמוד בנוגע לדינמיקה של מבוגר מול ילדים, או לצפות בדינמיקה של הילדים בינם ובין עצמם; אבל נקודה שעלתה בצורה מאוד עוצמתית בחוג אתמול היא: נדמה לי שאני לא מנחה, אלא כמעט רק משה"ם... 

זו פעם ראשונה עבורי, אני מניח מאז שהפסקתי לשה"ם מוד"מ בחטיבת הביניים והתחלתי להנחות מרוצללים, משחק שכל כך ממוקד בעלילות ספציפיות שלרוץ בלי מושכות כמו שעושים במוד"מ פשוט היה בלתי אפשרי. יש בזה משהו מאוד משחרר, שמאוד מקל עליי; אני לא צריך להתמקד כל כך בחוויה הספציפית שאני מנסה ליצור, בסיפור הספציפי שאני רוצה לספר, בקשת העלילתית הספציפית שאני רוצה לבנות - ומנגד, זה מעניין לראות את הדברים שהם emergent properties של הדרך שבה אני חושב על פנטזיה הרפתקנית, על עולמות עם קסם, על יקום שחי לפי המכניקה של מו"ד. למשל, לכל בעיה יש פתרון קסום; למה? כי ככה, כי ככה קסם במו"ד נראה. אחד הילדים, למשל, פיתח כמעט רתיעה פבלובית מאנשים ויצורים חמושים; אם הם חמושים, הולך להיות קרב, הם הולכים לתקוף אותו. איך זה קרה? עובדה שזה קרה. כי מי מסתובב עם נשק אם לא כדי להשתמש בו?

או החלוקה בין רעים וטובים, שהם בבירור הביאו איתם "מהבית" ולא משהו שקרה במשחק (למרות ההתנגדות של כמה מחברי הטובים ביותר, המבוך הראשון היה בגבעה שורצת גובלינים; אבל בשום נקודה אף אחד לא אמר משהו כמו "לכו להרוג גובלינים הם מרושעים", זה היה פשוט "הגובלינים האלו גנבו לנו את האוצר; לכו תשיגו אותו בחזרה" ואז הם פשוט נלחמו בהם) החלוקה הזו התנגשה שוב ושוב בראייה שלי, בדרך שבה גילמתי נאפסים, שאם הוצבה בפניהם האפשרות להיכנע או למות, העדיפו להיכנע על פני למות (ובאמת, מלבד אנשים קיצוניים, מי לא היה מעדיף להיכנע, או לברוח, על פני למות?) ומה קורה אז? מה קורה כאשר המכשפה "נכנעת"? האם היא הופכת, כדבריהם ל"חברה שלנו"? ומה קורה כאשר מתברר שהיא ממשיכה במזימות ההרסניות שלה?

היה בזה גם משהו מאוד כיף של חקירה עצמית; גם אם מבני עלילה כבדים וקלישאתיים נחתו לי על המשחק, פשוט כדי להקל על השיהום שלו, הנקודות שבהן, בעקבות שאלות שלהם או חקירות שלהם, הפתעתי את עצמי, היו מהנות ביותר. כן; בטח שאפשר להציל את הדרקון המרושע במקום להרוג אותו; כן, בטח שיש מקבילה טובה לדרקון המרושע, למה לא? כן, אתה יכולים להתפרץ לתוך ה cut scene הזו ולהרוג את המדוזה עכשיו, במקום בסוף המבוך שבניתי עבורכם; למה לא? זה הרבה יותר הגיוני.

זה לא היה עובד באותו אופן מול קבוצה מבוגרת (או לפחות הדרך שבה אני רואה ושופט "קבוצה מבוגרת"). אני יודע שאף אחד בפארטי הקבועה שלי לא היה בחיים משתף פעולה עם קוסם בשם בארגל; והנקודה שבה הוא הולך, או לא הולך, לבגוד בהם הולכת ומתקרבת, ואני חייב להודות בהתרגשות מסוימת, ואולי אפילו התפעמות בפני הלא נודע: האם הוא יבגוד בהם? האם זה משהו שהוא בלתי נמנע, אמת קוסמית, שקוסם בשם בארגל הוא מרושע ורצחני, או שמה, שגם שם אצליח להפתיע את עצמי?

נראה.